מיומנו של יוני מאותגר קשב וריכוז 

יומני-חברי היקר!  התחילה שנת הלימודים. כיתה י'. החזרה לישיבה נפלה עלי חזק. העומס של הישיבה התיכונית. מכירים? אתה בלו"ז איזה 13 שעות. כבר בשבוע הראשון אני לא מוצא את עצמי. לא הבאתי איזו עבודת חופש. שכחתי. גם שכחתי את הטפסים של תחילת שנה. אישור טיולים וכל אלה. המדריך ירד עלי מול כולם: "תמיד אתה שוכח!" הוא  אמר לי. התפרצתי בחוצפה. נכנסתי בו. לא רציתי, זה פשוט יצא.

אימא אומרת "שנה חדשה ואפשר לפתוח דף חדש". באמת? נגמרו לי כבר ה"דפים" מרוב התחלות. תמיד ירדפו אחרי. זה ברור. אחרי התקלה עם המדריך בשבוע הראשון וכל ההיסטוריה שלי, מה עוד יש לי לעשות פה? מי רוצה אותי פה בכלל?

החופש הזה היה סיוט. הייתי בבית כל הזמן. מחשב, טלוויזיה, מקרר. ועוד פעם מקרר. הייתי בתפילות. בשבת תמיד, ולפחות פעם אחת כל יום. זה לא שאני לא רוצה לבוא. לדוגמא, אני קם חצי שעה לפני התפילה ואז אני לא מוצא את החולצה שהרגע ראיתי ונעלמה. אני מחפש את החולצה ומוצא את הMP  שאיבדתי לפני חודש. הלכתי לשים אותו בארון. היה שם ריח נורא. זה הפיצה בתיק מה"חפש תמדריך" לפני חודש בקניון. ניקיתי את התיק. עד שהתארגנתי ושתיתי משהו היה כבר תשע והתפילה אוטוטו נגמרת, וממילא אני מעופף בתפילה. אז למה ללכת?

אומרים שהיה פוייקה מטורף אצל חיים במושב, וטיול שלושה ימים מחוף לחוף. כולם באו.  אתם מבינים? אני לא הייתי בכל זה. אף פעם לא מזמינים אותי. הם שונאים אותי. טוב נו, פעם אחת הם הזמינו אותי, בחנוכה של כיתה ט' ומאז. אני לא יודע מה קרה לי אז בחנוכה. קבענו כדורגל בגן סאקר, ואבי בעט בי אז פירקתי אותו בלי לחשוב פעמיים. הוא אמר שזה היה תוך כדי משחק ובכלל לא התכוון. הצטערתי על זה אחר כך. מסכן, בסך הכל בא לשחק כדורגל ופתאום הוא נהיה הכדור...  מאז אף אחד לא מתקשר אלי, לא מזמין אותי לשבת. איזה שבת, אפילו ביום חול לאיזה סרט בDVD פה ביישוב לא קוראים לי. מסננים אותי קבוע בפלאפון. אף אחד לא מגיב לסטטוס שלי. בעצם, דני תמיד מגיב אבל רק הוא. דני הוא סבבה. הוא חבר שלי אבל הוא גר רחוק. הלואי שהיה לי חבר מהסביבה לדבר איתו, לשחק ולטייל. הלואי שהיה לי חבר.

לא יודע איך אני שורד את השנה הזו. אני לא מוצא את עצמי. דברים הולכים לי לאיבוד כל הזמן. ההורים שלי קנו כבר 3 מילוני אוקספורד, וגם את השלישי אני לא מוצא. לא יכול להסתכל להם בעיניים כבר.  גם אני הולך לאיבוד במיוחד בגמרא. בתיכון זה בכלל סיוט. קשה לי לעבור ממקצוע למקצוע, ולזכור להביא תמיד את הספר והמחברת. זה מתבלגן לי איפה שהוא. בשיעורים אני מצייר כל הזמן. כמה מורים העירו לי על זה והמשכתי. הם חושבים שאני סתם מתעצל ולא בא לי להסתכל עליהם ועל הלוח,  אז הם מענישים אותי. תקשיבו! זו האמת! ככה אני מצליח להתרכז. אני מצייר על איזה דף וככה אני לומד איך שהוא "אתה לא רוצה" הם חופרים לי. האמת היא שאם הייתי יכול הייתי רוצה.

אוף! כבר 17:55 והשיעור כבר התחיל. הנה הסרט המוכר:  אני נשאר בחוץ, המנהל תיכון קורא לי....

איך אני שורד את השנה הזו?......